אני אמא בת שמונה. זאת אומרת, לפני שמונה שנים הפכתי לאמא. לאמהות הוותיקות יותר זה יישמע די מעט, לאמהות הצעירות זה נראה כמו נצח, לי זה פשוט מוזר. שמונה שנים? איך זה יכול להיות? הרי לפני רגע הלכתי בעצמי לבית הספר, ועכשיו הילד שלי בכיתה ב'? ומצד שני, כמה עברתי בשמונה השנים האלה, אז איך יכול להיות שהבן הגדול שלי עדיין רק בן שמונה, עדיין כזה גוזל? אני קוראת לעצמי "אמא בת שמונה" כי אפשר לומר שעם הלידה הראשונה נולד גם בי משהו חדש. אין מה לעשות, החיים לפני הילדים זה לא החיים שאחרי. השינוי הוא כל כך קיצוני, הלם שקשה להתחרות בו. יחד עם האמהות נולדת גם תחושה חדשה, לא כך כך מוכרת. נכון, היא הייתה שם גם קודם, אבל במינון כל כך נמוך שלא מכין אותנו לזה שכשנהפוך לאמהות נרגיש אותה כל כך חזק כל הזמן. האשמה - מהרגע שהעולל מגיח לעולם אנחנו רק חושבות מה עשינו לא בסדר ואיך היינו יכולות לעשות את זה הרבה יותר טוב. כמה נזקים גרמתי לו בגלל שהגבתי באופן מסוים והוא בטח לעולם לא יתגבר על מה שאמרתי לו הרגע. לפעמים אני שואלת את עצמי - זה בכלל שווה את זה? כל הכאב, המאמץ, הלילות ללא שינה, הקושי, הדאגה - והכל כדי שבגיל עשרים ומשהו הוא יבכה לפסיכולוגית שלו שהרסתי לו את החיים? למה עשיתי לו את זה???
אני חושבת שקיבלתי קצת פרופורציה כשהוא התחיל לדבר ואמר לי סוף סוף שאני קצת מגזימה. טוב, לא ממש במילים האלה, אבל אם למשל הייתי מתבאסת מזה שצעקתי עליו יותר מדי הוא היה אומר לי "בכלל לא צעקת היום, אמא". אה... לא? כי בתחושה שלי לא הפסקתי להתעצבן ולהתמרמר מהרגע שהתעוררתי בבוקר (לא, לא מהשעון המעורר. ברור שמהילד שהחליט להשכים לפני זריחת השמש. אופס, מרמור). אז אולי התחלתי להבין שלחיות בתחושה שאני האמא הכי גרועה עלי אדמות זה:
א) לא חינוכי.
ב) לא בוגר.
ג) לא מועיל לאף אחד.
ד) לא יביא אותי לשום מקום.
ה) לא נכון.
לכבוד יום הולדתו השמונה של האפרוח שלי, החלטתי לשים בצד את ייסורי המצפון וקצת לטפוח לעצמי על השכם. יאללה, הגיע הזמן שאזכיר לעצמי למה אני אמא לא כל כך רעה, לפעמים אפילו טובה. אני מודה, לא הייתה לי בעיה לחשוב על הסיבה הראשונה. גם השנייה באה די בקלות. את הסיבה השלישית היה לי קצת יותר קשה למצוא ומהרביעית והלאה זה היה ממש קשה. אבל! חלק מהרעיון בפרגון העצמי הזה הוא להבין שאין רק סיבה אחת או שתיים שבגללן אני אמא טובה, יש אלף. ובגלל שהילד בן שמונה, אני חייבת לחשוב על שמונה סיבות. ומה עם אחת לשנה הבאה? זה התפקיד שלכן - בתגובות. בואו נתחיל.
סיבה מס' 1 - אני יודעת לבקש סליחה
אני יודעת להתעצבן, לכעוס ולהיות חסרת סבלנות, אבל אני גם יודעת לבקש סליחה על כל אלה. בימים מגעילים במיוחד, כשאני מרגישה שממש לא הייתי במיטבי, אני מנצלת את החיבוק והנשיקה של לפני השינה כדי לבקש ממנו סליחה. זה תמיד משתלם. או שהוא אומר לי שלא הייתי כזאת נוראית כמו שאני מרגישה, או שהוא מבקש סליחה בחזרה על דברים שגרמו לי לכעוס, או שהוא פשוט אומר לי שהוא אוהב אותי. אז נכון, בקשת הסליחה הזאת בסוף היום היא גם בשבילי, אבל בעיקר בשבילו. שיבין שכשאני כועסת זה לא באמת עליו, זה בגלל שהייתי לחוצה באותו יום או שדברים לא הסתדרו כמו שרציתי, וזה יצא בצורת עצבים וכעסים. זה לא מגיע לו ולכן אני מבקשת סליחה, והוא מבין.
סיבה מס' 2 - אני נותנת ביטוי ליצירתיות שלו
לילד, בלי עין הרע, יש ראש יצירתי שלא היה מבייש את טובי הממציאים. הוא חושב על אינספור רעיונות ואוסף כל שטות שהוא מוצא ברחוב כדי לממש אותם. הוא יושב ומשרטט תכניות למכונות משוכללות ובטוח שבעשר אצבעות הוא יוכל לבנות מתקן שיפתור את כל בעיות האנושות. אני די זורמת איתו, למרות שזה לא תמיד קל. לפעמים אין לי כוח לבלגן הזה ואני כמעט אומרת "זה לא יעבוד" או "חבל על המאמץ", אבל אז אני נותנת לו לנסות ולחוות בעצמו הצלחה וכישלון. יש בגינה פינה שבה הוא בונה עם ילדי השכנים "מחנה", כמו שהיה לנו כשהיינו ילדים, והם מתכננים להקים שם חווה וגינת ירק ומה לא. אני לא ששה לתת לו לדפוק בפטיש ולהתעסק עם מסמרים, אבל אני בכל זאת נותנת לו. יש לו רעיונות נהדרים, יש לו ביצועים מדהימים, והלוואי שתמיד אוכל לאפשר לו מרחב ליצירתיות שבו, כי בינתיים זה עובד.
סיבה מס' 3 - אני מעודדת אותו ללמוד
מגיל אפס אני מספרת לו סיפורים. מהרגע שהוא התחיל להקשיב אני מסבירה לו על תופעות מעניינות, מעיינת איתו בספרי מדע, בודקת דברים חדשים באינטרנט ולומדת יחד איתו. הוא ילד סקרן ונבון, ולכן אני לא מוותרת לו גם בנושאים שנחשבים קשים. אם הוא מתעניין, למה שלא אסביר לו? אין גאה ממני כששואלים אותו "מאיפה אתה יודע את כל זה?" והוא עונה "אמא שלי לימדה אותי". נכון שבבית הספר הוא לא כל כך אוהב ללמוד, אבל בבית הוא קורא בלי סוף, לא מתבייש לשאול על מה שהוא לא מבין ומבקש ללמוד יחד דברים חדשים. מה שכיף זה שעל הדרך גם אני לומדת לא מעט...
סיבה מס' 4 - אני מדברת איתו בגובה העיניים
אני לא מנמיכה את עצמי וגם לא מגביהה אותו, אלא פשוט מדברת איתו בכבוד, כמו שהייתי רוצה שידברו אליי. אני לא אומרת לו שיש דברים שהוא לא מבין, לא מתחמקת מלדבר איתו על נושאים רגישים ולא מסבירה לו בצורה פשטנית. אם הוא שואל , גם אם זה מביך אותי לענות, אני מסבירה לו. אם אני לא יודעת משהו, אני פשוט אומרת שאני לא יודעת. אם אין לי כוח להסביר אני לא אומרת "ככה" אלא מסבירה שאני קצת עייפה ונוכל לשבת ולדבר על זה בהמשך. לפעמים אני מרגישה שהוא ממש כמו חבר, אני יכולה לספר על משהו לא נעים שקרה לי והוא גם יבין וגם יתמוך בי. יש לו חוש הומור נפלא והוא צוחק מבדיחות של ילדים אבל מבין גם בדיחות של מבוגרים, וזה כיף. אני מכבדת אותו והוא מכבד אותי, וזה מרגיש כל כך טוב ונכון.
סיבה מס' 5 - אני נותנת לו להתלכלך
מגיל אפס נתתי לו לאכול בעצמו, לקפץ בשלוליות, לדשדש בבוץ ולצייר בצבעי גואש. אני לא אחת שכל היום מנקה את הבית, ודווקא בגלל זה יותר קשה לי לאפשר, כי זה מוסיף לי עבודה שממש לא תכננתי לעשות. אבל אני מזכירה לעצמי שזה טוב ובריא, שהוא לומד ככה דברים חדשים ומסתגל למגע עם מגוון חומרים. לי זה אולי מוריד כמה שנים מהחיים, אבל אותו זה מעודד להעז, לנסות, לחוות. אני מאפשרת לו להתלכלך וללכלך, ופשוט מקווה שמכונת הכביסה לא תאכזב.
סיבה מס' 6 - אני מחנכת אותו לערכים
אני מלמדת אותו שכל אחד אחראי על המעשים של עצמו. אני מחנכת אותו להיות סבלן, מנומס, נדיב ומתחשב. אני מעודדת אותו לעזור ולסייע לאחרים, להימנע משיפוטיות, להתנדב ולעזור, לא בשביל רווח אישי אלא פשוט לשם המעשה הטוב. לא תמיד אני יודעת אם אני מצליחה, אבל כשהוא חוזר מביקור אצל חבר וההורים שלו מספרים כמה שהוא ילד טוב, או כשאני חוזרת מאספת הורים והמחנכת משתפכת על האופי העדין והרגיש שלו, אני מרגישה שקצת הצליח לי, ודי מרוצה מעצמי.
סיבה מס' 7 - אני מציבה לו גבולות
הוא ילד טוב, באמת. אבל לפעמים גם הוא מחפש לפרוץ קצת את הגבולות. כשזה שייך אני מאפשרת לו, אבל כשזה לא מתאים אני מציבה את הגבול באופן ברור. זה מעייף, זה לא נוח, הכי קל לוותר וזהו, אבל אני מזכירה לעצמי שילד צריך גבולות, ועם כמה שזה נשמע מוזר הגבולות מעניקים לו תחושת ביטחון. אז נכון שזה החלק הפחות נעים בהורות, זה שאנחנו מרבים לקטר ולהתלונן עליו, אבל אני מרגישה שאני עומדת באתגר, מצליחה לשמור על איזון ולהציב גבולות בצורה שלא חונקת ועדיין מאפשרת לו להתבטא ולעמוד על שלו.
סיבה מס' 8 - אני מעניקה לו חום ואהבה
אני זוכרת את ההורים שלי עוטפים אותי באהבה כילדה - חיבוקים, נישוקים, ליטופים ומילים טובות, ולכן זה די טבעי בשבילי להרעיף עליו אהבה. כשהוא הגיח לאוויר העולם והידיים שלי היו כבולות לשולחן הניתוחים נישקתי את הפרצוף המתוק שלו כמה שרק יכולתי. אני מחבקת אותו בלי סוף, מנשקת אותו מתי שהוא מרשה (זה כבר לא קורה לעתים קרובות), מסניפה אותו ללא הפסקה, מלטפת לו את השיער ואומרת לו בכל הזדמנות שאני כל כך כל כך אוהבת אותו. אני יודעת שלא נשאר לי עוד הרבה זמן עד גיל ההתבגרות, ואז הוא בטח ינער אותי מעליו ויגיד שאני עושה לו בושות עם כל החיבוקים האלה, אז בינתיים אני מציידת אותו בהרבה חום ואהבה ומשתדלת להעביר לו את התחושה שהוא תמיד רצוי ואהוב.
תסתכלו על הילד המהמם שלי! רק על זה מגיעה לי טפיחה על השכם, לא? ;-)
ועכשיו תורך - מה הופך אותך לאמא טובה (או לאבא טוב)? ספרי לי בתגובות.