הורים, הגיע הזמן לבקש סליחה

אני אוהבת את המנהג של בקשת סליחה לפני יום כיפור. כולם נמצאים בימים האלה באווירה מפויסת ואין זמן טוב יותר להתנצל וגם למחול לאחרים. אבל בתור הורים, אנחנו שוכחים לפעמים לבקש את הסליחה הכי חשובה – סליחה מעצמנו. בלי לשים לב, אנחנו פוגעים בעצמנו, מעליבים את עצמנו, כועסים על עצמנו ולפעמים אפילו ממש עושים נזק לעצמנו, אבל כמעט אף פעם לא נעצור לבקש סליחה מעצמנו. אז הנה רשימה של עשרה דברים שאנחנו צריכים לבקש עליהם סליחה מעצמנו, ורצוי שגם נסלח.

1. סליחה שלא הקדשנו זמן לעצמנו

מתי בפעם האחרונה יצאנו בערב סתם ככה? או הרשינו לעצמנו לקחת יום חופש לבד רק בשביל הכיף? ואם להיות פחות לארג'ים – מתי בכלל ישבנו לכמה דקות של שקט עם כוס קפה? אנחנו לא מקדישים מספיק זמן לעצמנו, סתם כדי להתפנק ולהירגע. כל רגע צריך להיות מנוצל למשהו חשוב, למישהו אחר, להספיק, לסמן וי, אבל את עצמנו אנחנו פשוט שוכחים. הגיע הזמן לעצור קצת את המרוץ, לזכור שגם לנו מגיע ליהנות לפעמים מהחיים ולהכניס את זה ללו"ז בדחיפות.

2. סליחה שלא סמכנו על עצמנו

לא משנה אם זה אתגר שנתקלנו בו לראשונה או שזה משהו שאנחנו כבר מכירים בתור הורים מנוסים, נורא קשה לנו לסמוך על עצמנו ולהקשיב לאינסטינקטים, והרבה יותר קל לבטוח במומחים שמקיפים אותנו מכל כיוון, בין אם אלה מומחים אמתיים או סתם אנשים שנותנים את התחושה שהם יודעים הכי טוב. הרבה פעמים התשובה תהיה רק אצלנו. אנחנו מכירים את הילדים שלנו הכי טוב, אנחנו מכירים גם את עצמנו ואת היכולות שלנו וברוב הנושאים יש לנו דעה מנומקת. הגיע הזמן שנתחיל לבטוח בתחושות הפנימיות שלנו ובידע שצברנו בחיים כדי לקבל את ההחלטות בעצמנו. זה לא אומר שאסור להתייעץ, אבל חשוב שנדע לסמוך על עצמנו.

3. סליחה שהיינו קשים עם עצמנו

יש מצב שהרסנו לילדים שלנו את החיים בגלל שנכנענו להם אחרי הטנטרום ההוא בסופר, או שהתעצבנו עליהם בבוקר, או שצרחנו עליהם שילכו לישון כבר. אבל בואו נשאיר להם להתלונן על זה עוד עשרים שנה אצל הפסיכולוגית. אנחנו מייסרים את עצמנו כמעט על כל החלטה שאנחנו מקבלים ושוכחים לפעמים שבקצב החיים המטורף שלנו אי אפשר להימנע מטעויות, ושלפעמים זה פשוט חלק מהעניין ורק ככה נלמד. הגיע הזמן להרפות קצת ולא להיות כל כך קשים עם עצמנו בכל עימות מול הילדים. יכול להיות שבזה הרגע עשינו להם טראומת ילדות נוראית, אבל סביר להניח שלא. דרך אגב, שמתי לב שהדרך הכי טובה להשקיט את המצפון היא פשוט לבקש מהילדים סליחה. בדרך כלל כשאני מתנצלת בפניהם שכעסתי יותר מדי הם לא מבינים על מה אני מדברת, ואז אני קולטת שמה שבעיניי היה התנהגות הורית נפשעת, בעיניהם הוא אירוע חסר משמעות.

4. סליחה שעבדנו יותר מדי

נכון, זה קצת סותר את הסעיף הקודם, כי אם יש דבר שמעורר בהורים רגשות אשם זה השעות הרבות שבהן אנחנו מבלים בעבודה במקום להיות בבית, אבל בכל זאת, זה פשוט לא מגיע לנו. מגיע לנו להיות עם הילדים שלנו יותר שעות ביום ולהתפנות אליהם לחלוטין בלי להשאיר את הראש תקוע בתיבת המייל. לא יכול להיות שהבאנו אותם לעולם רק כדי שנספיק לתת להם ארוחת ערב, לקלח אותם ולהשכיב אותם לישון. לכולנו מגיע הרבה יותר זמן איכות משפחתי, יותר חופשות, יותר רגעים של הנאה פשוטה. אז נכון, אין לנו יותר מדי מה לעשות בעניין, אבל הגיע הזמן שלפחות נבין שמשהו כאן לא בסדר, ואולי כדאי להתחיל לחשוב איך נוכל לשנות את זה.

5. סליחה שלא הרשינו לעצמנו להתלונן

כשיש בעולם צרות כל כך איומות, זה נראה לנו די קטנוני להתלונן שהילד בכה בכניסה לגן או שהילדה שפכה קורנפלקס בכל האוטו, אבל די, זה באמת בסדר להתבכיין לפעמים. ברור שחשוב להכיר במה שיש ולהודות על כל הטוב, אבל נראה לי די הכרחי לפתוח כל יום באיזו תלונה קטנה, ככה בשביל הספורט. זה המינימום. הגיע הזמן שנרשה לעצמנו לקטר באופן חופשי ושלא נרגיש רע בגלל זה.

6. סליחה שקינאנו

גלילה חטופה באינסטגרם מאשרת את החשש הגדול שלנו: החיים של כולם מושלמים ורק אצלנו זוועה - הבלגן בבית חוגג, הילדים לא מפסיקים לריב והקפה תמיד קר. אבל לא, בואו נזכור שמה שרואים בתמונות זה לא החיים האמתיים, ושאצל כולם יש מריבות, בלגן ורגעים פחות פוטוגניים. הגיע הזמן שנפסיק לקנא כי זה רק עושה לנו רע, ונבין שכולם מתמודדים עם בעיות וקשיים, אנחנו הכי נורמליים שיש.

7. סליחה שהקשבנו יותר מדי לקולות מסביב

המון החלטות הוריות שלנו מתקבלות בגלל ש"ככה צריך" ו"זה מה שכולם אומרים". על בסיס הקולות האלה שמקיפים אותנו גם בעולם האמתי וגם ברשתות החברתיות נחליט אם ללדת בניתוח או בלידה רגילה, עד מתי הילד ימשיך לינוק, כל כמה זמן להחליף מצעים ובאיזה גיל להרשות לילדים לצפות במסכים. אבל מי אמר שאם זה מה שמתאים לכולם זה נכון גם עבורנו? יכול להיות שכל העולם עושה משהו מסוים אבל לנו זה לא מתאים, זה ממש בסדר. הגיע הזמן להפסיק להסתכל מה אחרים עושים ולקבל החלטות על סמך המחשבות והרצונות שלנו בלבד.

8. סליחה ששמנו את עצמנו במקום האחרון

באוכל של הילדים תמיד נשקיע, אף פעם לא נשכח לקחת אותם לבדיקה חשובה ואם יש בעיה בבית הספר מיד נתקשר למורה (וגם אם נפשל באחד מהדברים האלה, נרגיש נורא עם עצמנו). אבל כשזה מגיע אלינו, אנחנו משום מה לא מספיקים לקבוע תור לרופאת השיניים או לרופא עור למרות שברור שזה חייב לקרות בהקדם, נסתפק בנשנושים לא בריאים במקום ארוחות נורמליות ונדחה עד אין סוף את ההליכה לטיפול פסיכולוגי. כי הילדים הם מעל לכל, זה ברור, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות אי שם בתחתית סדר העדיפויות שלנו. הגיע הזמן שנשקיע בבריאות הנפשית והגופנית שלנו לפחות באותה מידה, קודם כל כי פשוט מגיע לנו, ודבר שני, כי אם אנחנו נקרוס גם לא נצליח להיות שם בשבילם.

9. סליחה ששכחנו שגם אנחנו עדיין ילדים

הרצינות הזו של עולם המבוגרים היא חתיכת תיק שאנחנו לא תמיד מבינים איך הוא נפל עלינו. הרי רק לפני רגע עוד היינו ילדים בעצמנו, אז איך פתאום יש לנו אחריות כל כך כבדה על הכתפיים? מה לעשות שלפעמים בא לנו לקום ולברוח ושכל העולם יתפוצץ? הגיע הזמן שתהיה לנו קצת יותר חמלה כלפי עצמנו, שנזכור שאנחנו מתמודדים עם המון דברים לא פשוטים ושחשוב למצוא כתף לשים עליה את הראש ואפילו לבכות כשצריך, כי כולנו בכל זאת עדיין קצת ילדים.

10. סליחה שלא הרמנו לעצמנו

תקשיבו, זה חתיכת דבר מה שאנחנו עושים פה. להיכנס להריון, ללדת, לקום בלילה, ללטף, לחבק, להרגיע, לגדל, לחנך... נראה לי שלכולנו מגיע לקבל לפחות איזו משאית של מדליות. אנחנו לא חושבים על זה כמעט ביום-יום, זה אפילו נראה לנו ברור מאליו כי כמעט כולם עושים את כל זה, אבל עדיין אנחנו מתמודדים כל הזמן עם המשימה הכי מורכבת עלי אדמות – להיות הורים. הגיע הזמן שנתחיל להרים לעצמנו ולהבין שמגיע לנו איזה צל"ש קטן על הדבר המדהים הזה שתופס לנו את כל החיים.

ומה אתכם? עם איזה סעיף הכי הזדהיתם? מה הייתם מוסיפים לרשימה? אשמח אם תשתפו בתגובות.

גמר חתימה טובה,

תמר