אחרי הראיון הקודם עם יעל, קיבלתי לא מעט תגובות נלהבות, אבל גם כאלה שאמרו שיש משהו מעורר קנאה בפוסט על אמא מושלמת שכזו שנמצאת מאה אחוז מהזמן עם הילדים ועוד נהנית מכל רגע (כמעט). אז כן, אני מבינה את התחושות האלה, ובמהלך הראיון גם אני הרגשתי פה ושם אמא לא ממש מוצלחת שלא נמצאת מספיק עם הילדים ולא משקיעה בפעילויות סופר מגניבות. אבל הרעיון הוא לקחת מתוך הפוסט רק את מה שמתאים לנו - בלי נקיפות מצפון, בלי רגשי אשם, בלי לחוש נחיתות. יש הורים שמתאים להם לעשות דברים מסוימים ויש כאלה שמתאים להם אחרת. זה כמובן לא תלוי רק בנו אלא גם בנסיבות, במזג של הילדים, ביכולות הכלכליות ובעוד אינסוף משתנים. כל ההקדמה הזאת מובילה אותי אל הראיון הבא שפחות נועד לתת השראה לחופש מושלם ויותר אמור להרגיע אותנו ולהזכיר לנו שלמרות הכל אנחנו לא הורים כל כך גרועים.
המרואיינת הפעם היא עטרה הרמן, פסיכולוגית קלינית, אמא לשלושה מתוקים ובמקרה גם אחותי הגדולה. במשך כמה ימים ניסינו לחשוב איך לגרום לראיון הזה לצאת לפועל, ובסוף פשוט נפגשנו בפארק אחר הצהריים וניהלנו שיחה מרתקת תוך כדי מרדף אחרי השובבים שלנו. חזרתי הביתה, העליתי את הדברים על הכתב וגיליתי שהמילים של עטרה היו בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע! כדאי לכם גם.
(כל התמונות בפוסט צולמו על ידי הילדים שלנו כשישבנו על הדשא והזנחנו אותם להנאתם. תכף תקראו למה זה חשוב ומפתח אצלם יצירתיות).
בתמונה: ילד מצלם ילד אחר שמצלם אותו
נתחיל בשאלת השאלות - למה כל כך קשה לנו בחופש הגדול?
החופש הגדול הוא תקופה די קיצונית. תמונה הראשונה שעולה בראש כשחושבים על ילדים בחופש הגדול היא שהם נהנים מכל רגע, אבל צריך לזכור שהתקופה הזו לא פשוטה גם עבורם. לילדים רבים קשה להכיל מציאות שבה הגבולות פחות ברורים והם מבטאים את זה דרך פריקת העול של המשמעת הרגילה. לפעמים אנחנו רואים שהילד מתנהג בצורה חריגה מהרגיל ונדמה לנו שפתאום המצב מידרדר, אבל צריך לזכור שהמצב הזה זמני ושהוא אופייני לתקופת החופש בה המסגרת פחות ברורה. ילדים למעשה זקוקים למסגרת, היא מיטיבה עמם וגורמת להם להרגיש בטוחים יותר. כשאין גבולות ואפשר לעשות מה שרוצים, זה אפילו קצת מפחיד.
אז איך מתמודדים עם הקושי הזה?
כמובן שחשוב להציב גבולות בבית ולבדוק איך אפשר לעזור לילד שנמצא במצב כזה. שוב, צריך לזכור שזה מצב זמני ושהשגרה שתגיע בספטמבר תרגיע את העניינים. אבל מעבר לזה, כדאי לדבר על זה עם הילד, לתת מילים למה שקורה וגם לומר שאולי קצת קשה כשהגננת או המורה הרגילה לא נמצאת ויש דמויות חדשות שמחליפות אותה. בדרך הזאת אפשר לגשש ולשאול, לנסות לבדוק מה הנקודה שמוציאה את הילד משיווי המשקל. באופן כללי, עדיף לשמור על שגרה מסוימת וסדר יום קבוע, להסביר לילדים מה עומד לקרות בכל יום. מאוד מרגיע אותם לדעת בפני מה הם עומדים, ולא סתם ללכת אל הלא נודע.
צילום: ילדים חסרי גבולות שמחזיקים בידיים מצלמה יקרה רק כדי שלאמהות שלהם יהיה קצת שקט
ועכשיו נעבור אלינו, ההורים. מה עושים עם כל רגשי האשם האלה?
בחופש רגשי האשם באמת מופיעים לעתים קרובות יותר. הרבה הורים מצד אחד צוחקים על עצמם שכבר כשהחופש מתחיל הם רוצים שספטמבר יגיע, אבל מצד שני גם מרגישים אשמים שעד שהחופש מגיע ואפשר להיות עם הילדים קצת יותר בנחת, אין כוח לזה, יש הרבה ריבים ובלגן, לא מצליחים למלא את הזמן, מתכננים תכניות שלא תמיד יוצאות לפועל ונותנים לילדים לשבת הרבה מול מסכים כדי שיהיה אפשר לנשום קצת.
צריך לזכור שרגשות אשם זה הדבר הכי לא פרודוקטיבי בעולם, כי הם לא באמת מובילים אותנו להתנהגות טובה יותר, אלא בעיקר להלקאה עצמית ולתחושה שאנחנו לא הורים מספיק טובים. לכן, אני מציעה לזכור גם כאן שמדובר בתקופה זמנית. גם לילדים קשה לצאת מהמסגרת ולא להיות בשגרה קבועה, וגם להורים קשה למלא את כל הזמן ולעשות את זה באווירה נעימה. אם במשך השנה אנחנו משתדלים לעמוד במסגרות שהצבנו לעצמנו ובחופש אנחנו מרגישים שפתאום הכל מתרופף ויוצא משליטה, אז כמובן שכן חשוב לשמור על מסגרת כלשהי, אבל גם לדעת שזה בסדר אם דברים לא הולכים בדיוק לפי התכנית וגם לא לפי הערכים והמציאות האידאלית שיש לנו בראש לגבי הפנטזיה של "החופש הגדול המושלם". צריך להוריד מעצמנו את הנטל הזה, כי הנטל של החופש הגדול מספיק קשה בפני עצמו. כשאנחנו לוקחים על עצמנו רגשות אשם זה רק מקשה על כולם ולכן חשוב שננסה להיות רכים יותר עם עצמנו בתור הורים, ונזכור שזה פרק זמן שהגיוני שהכללים בו יהיו קצת אחרים ופחות נוקשים. בנוסף, כשיש להורים קצת שקט, גם אם זה אומר שהילדים ישבו עוד חצי שעה מול המסך, אנחנו צוברים כוחות ואחר כך יהיה לנו קל יותר להיות עם הילדים.
צילום: ילד עם מסך בידיים
עד כמה חשוב למלא את הזמן בפעילויות? אולי בכלל צריך לתת לילדים להעסיק את עצמם?
זאת שאלה שנכונה לגבי החופש הגדול אבל בכלל לגבי העידן המודרני. התחושה היא שכל הזמן צריך לקרות משהו, ובדרך כלל כשיש זמן מת אנחנו דואגים למלא אותו מיד מול המסך. אני חושבת שיצירתיות מתגלה הרבה פעמים דווקא ברגעים של שעמום, והדברים הכי יפים קורים דווקא כשלא תכננו משהו נורא ברור. כולנו מכירים את הסיטואציה שאנחנו הולכים לאיזו אטרקציה אבל באמצע הילדה עושה טנטרום על הרצפה, הילדים רבים ביניהם בלי סוף ואנחנו מתעצבנים וצועקים עליהם. לפעמים הרגעים הכי שקטים מתרחשים דווקא בבית או בגינה כשלילדים יש פתאום זמן פנוי שמוביל אותם להמציא משחקים חדשים, ליצור יצירות ולהגיע לדברים שביומיום אין זמן בשבילם. הדחף שלנו להעסיק אותם כל הזמן מונע מהם להתבטא ולהמציא רעיונות. השעמום, שלפעמים אנחנו תופסים אותו כמעין הזנחה, דווקא ישרת את הילדים בהמשך כי הוא מעודד אותם לחשוב בעצמם על רעיונות לתעסוקה.
בתמונה: ניסיון להעסיק את הילדים בפעילות מהנה (זה החזיק מעמד עשר דקות ואז הם רצו לגן השעשועים)
אפשר כבר להריח את סוף החופש, וזה הזמן שבו עולה השאלה - איך להכין את הילדים לשנה הבאה?
מעבר בין מסגרות מאתגר גם אותנו ההורים, וכמובן שגם את הילד עצמו. יש הרבה דברים שבאמת אין לנו איך להתכונן אליהם מראש, אבל יש כמה פעולות פשוטות שכן אפשר לעשות כהכנה שתעזור במעבר למסגרת החדשה. קודם כל, ככל שהילדים צעירים יותר, חשוב לעזור להם להבין מה הולך לקרות ולאן הם עומדים להגיע. אם אפשר להגיע לביקור בגן החדש באוגוסט, זה מאפשר לילד להכיר את המקום ומישהו מאנשי הצוות, ואחר כך כשהוא מגיע בתחילת השנה זה לא מקום לא-נודע אלא מוכר מהיבטים מסוימים. חשוב גם לדבר עם הילדים מגיל ממש צעיר, גם עם פעוטות בני שנה שנתיים. אפשר להשתמש בסיפורים שעוסקים בהכנה למקום חדש בלי להקריא את הטקסט אלא פשוט לעבור על התמונות ולספר להם מה יהיה כשהם ילכו לגן. יש למשל את הספר "אמא תחזור עוד מעט" של תמר אדר שהתמונות בו מאוד אינפורמטיביות והוא מספר על אפרוח שהולך לגן ומתגעגע לאמא שלו במשך כל היום. מכיוון שבגיל הזה עדיין אין יכולת הפשטה, אפשר לספר את הסיפור ממש על הילד עצמו, לקרוא לגננת ולחברים בסיפור בשם של הגננת והחברים מהגן החדש, ולהראות שאמא חוזרת בסוף היום ונותנת נשיקה. עם ילדים גדולים יותר אפשר לשחק במשחקי דמיון, ממש לארגן כיתה מבובות או מפליימוביל ולהציג איך זה נראה. דרך הצפייה במשחק אפשר לראות מה מעסיק את הילדים - אם הילדה מגלמת מורה שצועקת או ילדה שלא מוצאת חברים, אפשר לדבר איתה על זה. הורים שזה מתאים להם יכולים ממש להצטרף בתור דמות ולהרגיע את הילד באמצעות המשחק - לענות על שאלות בתור המורה או בתור ילדה אחרת שמציעה לשחק.
צילום: אחד הילדים. אולי שלי, אולי של אחותי, אולי של מישהו אחר. כבר לא עקבתי בשלב הזה...
מה לגבי ילדים שנשארים באותה מסגרת? גם הם זקוקים לאיזושהי הכנה?
בדרך כלל הרבה יותר פשוט להישאר באותה מסגרת, אבל לפעמים יש שינויים שהילדים לא מבינים או לא מוכנים אליהם. למשל, ילד שנשאר שנתיים באותו גן חושב שהוא חוזר לגן שלו והכל יהיה אותו דבר, אבל בעצם יש חברים שעברו למסגרת אחרת, יש ילדים חדשים שמצטרפים והוא עובר מקבוצת הקטנים לקבוצת הגדולים. חשוב להכין את הילדים לשינויים האלה וגם לראות אם עולים אצלם חששות או שאלות ולתת לזה מקום. בכלל, בכל שיח עם הילדים צריך גם לתת להם את המידע וגם להשאיר הרבה מקום לשאלות, כי לא תמיד מה שמעסיק אותנו ההורים זה מה שמעסיק אותם. חשוב מאוד להשאיר את השיח פתוח כדי לשמוע מה מפריע לילדים או מה מטריד אותם.
בתמונה: ילדה שנשארת באותה מסגרת, לא כל כך בפוקוס
ולסיום, עוד שאלה קטנה על החופש - מה עושים כשרואים בפייסבוק או בווטסאפ הורים אחרים שמשקיעים נורא וזה גורם לנו להרגיש הורים ממש גרועים?
אני חושבת שאחד הפתרונות המעשיים הוא למצוא קבוצת שווים של הורים שהם פחות או יותר בראש שלנו. לא סופר-דופר משקיענים אלא כאלה שהם די נורמליים, כמו רובנו בסופו של דבר. חשוב שיהיה עבורנו מישהו קרוב שאפשר לדבר איתו על הקשיים ועל איך החיים נראים באמת ולא רק במציאות המדומה של האינטרנט והרשתות החברתיות.
תודה לאחותי האהובה על אחר צהריים כיפי שהעברנו ביחד ועל הדברים החשובים והמעניינים שדיברנו עליהם ושיצרו את הפוסט החשוב הזה. אשמח לשמוע מכם בתגובות על המחשבות שהדברים עוררו בכם. נתראה בקרוב בפוסט הבא בסדרה...