לא תכננתי לכתוב ביום השואה. הבלוג הזה עוסק בדרך כלל בכיף, שמחה והנאה, ומה לו ולשואה? חשבתי שעדיף יהיה לשתוק בינתיים ולחזור לכאן ביום העצמאות. אבל ככל שהיום הלך והתקרב והמחנק בגרון הלך וגבר, הבנתי שחלק בלתי נפרד מהיותי אמא קשור בהיסטוריה המשפחתית והלאומית שלי. סבא שלי נפטר לפני שנה וחודשיים וזה יום השואה השני בלעדיו. תמיד כשדיברו על כך שדור ניצולי השואה הולך ונעלם לא הבנתי על מה מדברים, הרי סבא שלי פה, והוא יהיה כאן לנצח, כי אחרי שעבר את התופת הוא בלתי מנוצח, לא יכול להיות שיקרה לו משהו. כשהוא נפטר לא עיכלתי, אבל כשהגיע יום השואה והוא לא היה, הבנתי פתאום שהוא באמת כבר לא איתנו וכמוהו עוד ניצולי שואה רבים. זו תובנה כואבת והיא נעשית קשה יותר בכל יום שעובר. מתוך הכאב הזה צומחת בי גם ההבנה שהיום אנחנו הקול של ניצולי השואה ומחר אלה יהיו הילדים שלנו. החלטתי לכתוב ולספר איך השואה משפיעה על האמהות שלי ומה זה אומר מבחינתי לגדל דור רביעי לשואה במדינת ישראל שבעים ומשהו שנה אחרי הזוועות.
אני מחנכת את הילדים שלי לראות בכל אדם אדם. לצערי גם היום זה לא ברור מאליו. הגזענות והשנאה לאחר עדיין מקיפות אותנו מכל כיוון ונוכחות מאוד גם בתוך המדינה שלנו. אני מסבירה לילדים שלי שבכל דת, גזע ומין יש אנשים טובים ואנשים רעים, וזה לא קשור בשום צורה למה שהם לובשים, או לאיך שהם מגדירים את עצמם, או למקום שבו הם נולדו. לעולם לא נחליט שאנחנו יודעים משהו על מישהו בגלל המראה החיצוני שלו, השפה בה הוא מדבר או ההעדפות המיניות שלו. נעריך כל מי שעושה משהו למען הזולת ונמחה נגד כל מי שפוגע באחרים. אני תמיד אומרת לילדים שכעם שעבר את מה שעבר רק בגלל יהדותו וללא שום סיבה אחרת, אסור לנו בשום פנים ואופן לנהוג באותה דרך ולהכליל קבוצות שונות, אלא להעריך כל אדם על פי מעשיו והתנהגותו.
אני לא מסתירה מהילדים שלי את השואה. אני יודעת שיש כאלה שחושבים שזה לא נושא שמתאים לדבר עליו עם ילדים ושצריך לחכות לגיל המתאים. אני גם יודעת שיש מי שכועסים שמערכת החינוך מדברת על זה עם ילדים רכים, ואני לגמרי מבינה. אבל אני גדלתי לצד השואה, אני לא זוכרת שביום בהיר אחד כשהגעתי לגיל מסוים למדתי עליה. היא תמיד נכחה שם כחלק מהחיים. כמובן שהפרטים הקשים התגלו בהדרגה עם השנים, אבל אף פעם לא הסתירו ממני את השואה ומעולם לא חשבתי להסתיר אותה מילדיי, מבחינתי זה כמו לא לגלות להם שיש לי סבא. אני מכירה את הילדים הרגישים שלי ויודעת מה אפשר לספר להם ומה עדיין כדאי להסתיר. כרגע הם צעירים, והם יודעים שהייתה מלחמה נוראה ושרדפו את היהודים ושמשם המספר על היד של סבא שלי. עם הזמן הם ידעו יותר, ויכאבו יותר, וכנראה שגם יהיה להם קשה יותר, כמו שלי נהיה משנה לשנה.
אני מאמינה באלהים. נכון שזה נשמע קצת מוזר, כי איך אפשר להמשיך ולהאמין אחרי דבר כזה? ובאמת יש הרבה שנטשו את האמונה באלהים בעקבות השואה, אבל אני עדיין מאמינה. אני מאמינה בו כי כך גידלו אותי וכי אני מרגישה אותו. אני מאמינה בו כי אבא שלי תמיד אמר שמה שסבא לא וויתר עליו בכל שנות המלחמה זו האמונה החזקה שלו, אז מי אני שאוותר? אני מאמינה בו, וכועסת עליו שלא מנע את הכאב, הסבל ושנאה והטירוף. אני מאמינה באלהים ומתחננת אליו שיסלק את הרוע מהעולם, כי בתור בת אנוש אני מרגישה כל כך חסרת אונים אל מול הסבל הגדול ששורר בכל מקום, ואני חייבת להאמין שיש כוח גדול מאיתנו שיכול להילחם בו.
אני חרדה לילדיי כל הזמן. תמיד רודפת אותי הידיעה שהאסון יכול להתרחש ברגע. שהקטסטרופה אורבת לה אי שם ועלולה להפתיע ללא רחם. אני חרדה כשאני נפרדת מהילדים בבוקר וכשהם שוכבים בלילה במיטה. אני חרדה כשאנחנו נוסעים יחד במכונית או כשהם משחקים בגן השעשועים. אני חרדה עכשיו כשהם עדיין קטנים וצמודים אליי, ואני חרדה מהיום שבו יהיו בוגרים ורחוקים ממני. אני מפחדת שייפגעו ואני מפחדת שלי יקרה משהו ולא יהיה בעולם עוד אדם שאוהב ודואג להם כמוני. אני חרדה ומתפללת ללא הפסקה שלא יאונה להם כל רע, שלא ייפגעו לא בנפש ולא בגוף, שיהיו תמיד שמחים ומאושרים ושלא יפחדו כל הזמן, כמוני.
אני מלמדת את הילדים שלי לאהוב את המדינה. כי אין לנו ארץ אחרת. אני מרגישה שעם כל הקושי והמגרעות והדברים שעוד צריך לתקן (ויש כל כך הרבה), המדינה הזו היא הניצחון הכי גדול על מי שניסה להשמיד אותנו. המדינה הזו עדיפה יותר מכל אפשרות אחרת שקיימת כיום, ואנחנו חייבים לעבוד קשה כדי לדאוג שהיא תהיה מקום טוב. אני מלמדת את הילדים שלי להיות אכפתיים כלפי המדינה ולתרום לה, בדיוק כמו סבא שלי. אנחנו מחכים ומצפים ליום העצמאות ולחגיגות הגדולות, כי אנחנו אוהבים את המדינה, אנחנו חלק ממנה ואנחנו מייחלים ליום שבו השלום כבר יגיע.
ולמי שרוצה לדבר על הנושא עם ילדים צעירים אבל קצת מתקשה להחליט מה לומר ואיך, אני ממליצה על הספר הנפלא הזה של אלונה פרנקל שתמיד יודעת איך לקחת נושאים גדולים ומורכבים ולהנגיש אותם לילדים בצורה הכי טובה שיש.
אשמח לקרוא את תגובותיכם.