לפני כמה שנים הייתי טורחת לצלם את הילדים לפני ראש השנה, לעצב כרטיס חמוד, להדפיס בבית דפוס, להכניס למעטפות, לכתוב כתובות, להדביק בולים ולשלוח(!) בדואר. כן, כן! משנה לשנה זה נהיה קצת פחות מושקע, כבר לא שלחנו לכל המשפחה המורחבת אלא רק לסבא וסבתא ולפעמים הסתפקנו בסתם ברכה סמלית בפייסבוק. למה? כי מי זוכר להתכונן לראש השנה באוגוסט/ספטמבר כשעסוקים במיליון ואחד דברים אחרים, שלא לדבר על לשלוח היום מכתב בדואר שזה משהו שצריך לעשות בערך חודשיים מראש אם רוצים שיגיע בזמן? בקיצור, לא בשבילי.
השנה בכל זאת רציתי שנכין כרטיסי ברכה. יש משהו כל כך יפה, חגיגי ונוסטלגי במנהג הזה. כשהייתי ילדה אמא שלי הייתה מחביאה את כל כרטיסי הברכה שהכנו בגן/בבית הספר וגם את כל אלה שנשלחו אלינו (כולל "חג שמח מנגריית אורנים") מתחת לחלות, וכשאבא שלי מברך עליהן "ההפתעה" הייתה מתגלה וכולם הגיבו בהתלהבות, שנה אחרי שנה. בא לי שגם לילדים שלי יהיו זכרונות קסומים שכאלה מראש השנה!
שום רעיון לא עלה במוחי אז קפצתי לסיבוב בסטוק בתקווה למצוא כמה קשקושים שיתנו לי השראה. בעיקר היה לי חשוב שהילדים יקחו חלק משמעותי בהכנה וירגישו שהברכה היא ממש שלהם. אחרי שיטוט ארוך ומילוי העגלה בהרבה דברים שלא תכננתי לקנות, נתקלתי באטב ענק מעץ. כמה שניות נוספות וכל חלקי הפאזל התחברו זה לזה - יש רעיון!
התחלנו מקישוט באטב. הצטיידנו בדאק טייפ (סרט דביק, חזק וצבעוני) ויצאנו לדרך. רק כדי שתבינו את הפרופורציות, גליל הדאק טייפ הוא בקוטר של גליל מסקינטייפ!
קודם כל פירקנו את האטב כדי שיהיה קל לעטוף אותו.
התחלנו לעטוף את החלק הראשון מהצד הפנימי שלו כדי ששהחיבור של ההדבקה יהיה נסתר.
גזרנו את השאריות שנותרו מהדאק טייפ בצד באטב.
סיימנו לעטוף את שני החלקים,
וחיברנו יחד את הכול בחזרה.
בעזרת דבק דו צדדי ספוגי הדבקנו שלושה מגנטים בגב האטב.
וכאן בעצם סיימנו את השלב הראשון - הכנת האטב.
נעבור לשלב הבא - הכנת הברכה. לשם כך הצטיידנו בגיליון גדול של נייר קרטון, בוואשי טייפ ובצבעי מים.
הדבקנו את הוואשי טייפ סביב הגיליון ליצירת מסגרת.
ועכשיו השלב הכי כיפי - כתבנו וציירנו את "כרטיס" הברכה.
נהנינו מכל רגע! עכשיו כל מה שנשאר זה למסור את הכרטיסים לסבא וסבתא שיצטרכו לפנות קצת מקום על המקרר כדי לתלות את הברכה הענקית ולהתגאות בנכדים המוכשרים...