טרונצ'ו

בגדול, אפשר לחלק את ההורים בעולם לשני סוגים: אלה שמחפשים למלא את החופשות עם הילדים באטרקציות מיוחדות, ואלה שמתחלחלים ממקומות המוניים ומעדיפים להישאר בבית בלי לעשות כלום. אני מהסוג השני. תנו לי יום של מריבות, בלגן ושעמום בבית, רק לא לבלות בתורים בלתי נגמרים ביחד עם כל המדינה. רק לא לחכות חצי יום בפקקים ובסוף להגיע לאיזה מקום מפוצץ בהורים וילדים נואשים. רק לא להגיע לרגע שהילדים צריכים פיפי ולכי תחפשי עכשיו איזה שירותים ציבוריים מצחינים לקחת אותם אליהם. העניין הוא, שעד שאני לוקח

פוסט רביעי ואחרון בסדרת הראיונות "הורים בחופש". והפעם ראיון עם נועה קליין, בלוגרית אהובה, מוכשרת ויצירתית ברמות קשות.

אחד הפוסטים שהכי נהניתי לכתוב כאן בבלוג הוא פוסט ההמלצה לטיול עם ילדים בירושלים. היה לי כיף לטייל עם הילדים בעיר שלנו, לצלם, לערוך, לכתוב, ובעיקר ליהנות מהתגובות החמות והמפרגנות שלכם על הפוסט. בעקבות הבקשות להמלצות נוספות החלטתי לכתוב סדרת פוסטים שבה אמליץ בכל פעם על טיול באזור אחר של העיר. אבל יש כל כך הרבה מה לראות בירושלים! על מה הכי כדאי להמליץ? החלטתי על כמה קווים מנחים בבחירות שלי. קודם כל, אני ממליצה רק על מקומות שהכניסה אליהם חופשית. מדי פעם אני מספרת גם על אפשרויות ל

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לקראת ב-31 באוגוסט, כשעוד באמת היה בלוג-דיי, בזמן שישבתי ליד המיטות של הילדים וחיכיתי שיירדמו. הייתי קצת בלחץ לסיים את הפוסט אבל איכשהו לא הצלחתי להתקדם איתו עד הסוף, ובינתיים כל מה שכתבתי נמחק וכבר חשבתי לרדת מזה כי יש לי רעיונות לעוד איזה עשרה פוסטים אז מתי אספיק הכל? בסופו של דבר החלטתי שאני כותבת פוסט לכבוד הבלוג דיי ויהי מה, גם אם זה באיחור של כמה ימים טובים. מה זה בכלל הבלוג דיי הזה? ה-31 באוגוסט מוגדר כיום הבלוגים הבינלאומי (בגלל שבאנגלית התאר

אם כבר הספקתם להכיר אותי, אתם יודעים שאני כל הזמן מחפשת סיבה למסיבה, ולכן אין מאושרת ממני כשאחרים עושים בשבילי את העבודה ויוזמים חגיגה בלי שום סיבה מיוחדת. שבוע הספר העברי הוא חגיגה יזומה שכזו - פשוט החליטו שיהיה מין שבוע כזה בשנה של מסיבת ספרים אחת גדולה וכוווולם מזמנים! אני זוכרת איך הייתי מתרגשת משבוע הספר כשהייתי ילדה, ואני שמחה שההתרגשות הזו ממשיכה ללוות אותי גם עכשיו כמבוגרת. אני מאוד מקווה להצליח להעביר אל הילדים שלי את אותה חדווה של השיטוט בין הדוכנים, הדפדוף בספרים ה

אוי שבועות, שבועות... איזה חג נפלא! מאז שאני ילדה אני מאוהבת בחג הזה ובאווירת הקיץ המרעננת שהוא משרה (רגע לפני שמגיע הקיץ האמיתי והחום הבלתי נסבל). הלבן והירוק, הפרחים, הפירות, המים, הטבע, המאכלים הטעימים, באמת שאני לא צריכה יותר מזה בחיים. אפילו מטלה מעצבנת כמו לארגן טנא לגן נראית ממש בסדר כשהיא מגיעה יחד עם שבועות. לכבוד החג המתקרב תכננתי הדרכה של הרגע האחרון להכנת סלים תוצרת בית שהילדים ירגישו איתם חגיגיים ומיוחדים. חשבתי על רעיונות פשוטים יחסית (אחד יותר ואחד פחות, מיד תר

איכשהו יום ירושלים הפך לעוד מין יום מוזר בלוח השנה, כזה שלא כולם חוגגים, שהרבה אנשים בכלל לא מודעים לקיומו, חג שנוי במחלוקת. אבל אצלנו במשפחה זהו יום חג של ממש. המשפחה של סבתא שלי גרה בירושלים דורות רבים (הילדים שלי הם כבר ירושלמים דור תשיעי!), סבתא עצמה גדלה בעיר העתיקה והייתה ילדה בזמן מלחמת השחרור וכניעת הרובע היהודי. משפחתה ברחה חסרת כל יחד עם שאר הפליטים היהודים כשהמון משתולל רודף אחריהם ומאיים לטבוח בהם. הגברים, ובהם גם אבא של סבתא, נלקחו בשבי הירדני וחזרו הביתה רק לאחר

אני כל כך אוהבת את יום העצמאות! הקסם של החג שליווה אותי בתור ילדה מסרב להתפוגג ואני מצפה ליום הזה בקוצר רוח גם היום כמבוגרת. כשגרים ליד הר הרצל מרגישים את ההכנות ליום העצמאות כבר חודש לפני כשרואים את החיילים מצטייני הנשיא מגיעים יום יום לחזרות לקראת הטקס החגיגי. ככל שהמועד הולך וקרב אפשר לראות יותר דגלים ברחוב, לשמוע את השירים והזמרים שישתתפו בטקס ואפילו לצפות במופע זיקוקים פרטי בערב שבו נערכת החזרה הגנרלית. הילדים לוקחים כמובן חלק בחגיגה וכבר שבוע שאנחנו לא מפסיקים להתלהב מה

לא תכננתי לכתוב ביום השואה. הבלוג הזה עוסק בדרך כלל בכיף, שמחה והנאה, ומה לו ולשואה? חשבתי שעדיף יהיה לשתוק בינתיים ולחזור לכאן ביום העצמאות. אבל ככל שהיום הלך והתקרב והמחנק בגרון הלך וגבר, הבנתי שחלק בלתי נפרד מהיותי אמא קשור בהיסטוריה המשפחתית והלאומית שלי. סבא שלי נפטר לפני שנה וחודשיים וזה יום השואה השני בלעדיו. תמיד כשדיברו על כך שדור ניצולי השואה הולך ונעלם לא הבנתי על מה מדברים, הרי סבא שלי פה, והוא יהיה כאן לנצח, כי אחרי שעבר את התופת הוא בלתי מנוצח, לא יכול להיות שיק

רגע לפני שנמאס לי מהעיסוק הבלתי פוסק בניקיונות, ארגונים, סידורים, מתנות וכל שאר השטויות האלה שכולם מדברים עליהם כל הזמן (ולא עוזר שאני מנסה לשנות את הנושא), החלטתי להשקיע קצת במה שבאמת חשוב, והכנתי סרטון על ארבעה דברים שהורים צריכים לעשות כדי להרגיש חופשיים יותר. ואם כבר מדברים על לוותר לעצמנו, השנה וויתרתי כמעט לגמרי על ניקיונות פסח. אם להיות כנה לרגע, ערימת הכביסה הבלתי נגמרת זה המקסימום שאני מתכוונת לעשות לפני החג. באמת שאני לא מבינה למה צריך את כל הלחץ הזה, אז הבית שלי לא

הילדות היא תקופה קסומה, כזו שלא חוזרת על עצמה. כמעט כל אחד יכול להיזכר ברגע מאושר מהילדות שעושה בלב צביטה קטנה של געגוע. כהורים, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יחוו את התקופה הזו כאושר גדול ויצברו זיכרונות מתוקים שילוו אותם כל החיים, אבל פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו עייפים ומסמורטטים, ומעדיפים פשוט להושיב אותם מול איזה מסך כדי לקבל כמה דקות של שקט. העניין הוא, שאנחנו לא חייבים למלא את הימים שלהם בשלל אטרקציות כדי שהם יהיו מאושרים, ואפשר ליצור זיכרונות ילדות מאושרים במעט מאוד מא

פורים הוא החג האהוב על חובבי וחובבות היצירה: תחפושות לגדולים, תחפושות לקטנים, משלוחי מנות, מסיבות וכל כך הרבה הזדמנויות לגזור, לתפור, לצבוע, להדביק ולהשוויץ. נשמע טוב, לא?... לא! אני אוהבת את היצירה שלי במנות מדודות, לא בבום אחד גדול שמכניס אותי ללחץ והיסטריה סביב החג. ילדים קטנים שמשכימים אותי כל בוקר עם השאלה "אמא, אתמול בלילה סיימת לתפור לי את התחפושת?" עושים לי פריחה. הודעות ווטסאפ מאיימות עם תזכורות לכל משלוחי המנות שצריך להביא לגן/לבית הספר/לבוסית גורמים לי לייחל לשביתה

בואו נדבר על זה רגע... ט"ו בשבט זה חג מוזר, אם בכלל אפשר לקרוא לו חג. לאף אחד לא ברור יותר מדי מה הקטע שלו ומה בדיוק אמורים לעשות בו. יש כאלה שטוענים שאם אין חופשה בבתי הספר זה בכלל לא נקרא חג, אבל בכל זאת מסתבר שהרבה אנשים אוהבים לחגוג אותו. איך חוגגים? כל אחד בדרכו שלו. יש את המשקיענים שהולכים לנטוע עצים עם רון בלב ואת ביד, יש כאלה שמסתפקים בקניית עציץ חדש ובחלק מהבתים אפילו עורכים סדר ט"ו בשבט ואוכלים מפירות הארץ. רק לגבי הפירות, יש לי בקשה - בואו נפסיק עם הקטע הזה של פירו

וידוי: אני לא אוהבת קניות. מאז שאני זוכרת את עצמי לא הייתה לי סבלנות להסתובב מחנות לחנות, לחפש בלי סוף, למדוד ולמדוד, להתלבט ובסוף לא לקחת כלום ואיכשהו עוד לצאת מכל העסק הזה עם הרבה פחות כסף בחשבון הבנק. אם ככה, מזל (או אולי חבל..?) שאני חיה בעידן בו אפשר לחסוך הרבה מכאב הראש הזה, ובמקום לבזבז את הזמן על שוטטות בין חנויות, אפשר לבזבז אותו על שופניג און-ליין. נפלא, לא? כמו כולם גם אני כל הזמן שואלת את עצמי אם הקניות ברשת גורמות לי לחסוך או שמא דווקא לבזבז יותר... נכון, אפשר לח